מאגר מידע
מאגר מידע > דתות והגות דתית > אסלאם > עיקרי האמונה המוסלמית

ג'יהאד: מיתוס והיסטוריה: החוק והמלחמה | מחבר: עמנואל סיון

עם עובד

החוק האסלאמי (שריעה), שהחל לצמוח במהלך השנים של מלחמות הכיבוש, וגובש סופית רק מאתיים שנים מאוחר יותר בשנות הפריחה של האימפריה האסלאמית, הטביע את חותמו על תפיסה זו של היחסים הבינלאומיים. האסלאם, במידה רבה כמו היהדות (אך שלא כמו הנצרות), ראה את עיצוב ההתנהגות האנושית ולא עיצוב האמונה כמה שעומד בראש סדר העדיפויות ולכן נתן קדימות למערכת המשפט על פני התיאולוגיה. להוציא כמה תיקונים מאוחרים יותר אשר בהם נעסוק בהמשך, נותר הבסיס התיאולוגי ללגיטימיות והמרכזיות של המלחמה, לא יותר מאשר שלד די מינימאלי שעיקרו עיבוד מחדש של הטיעון הישן שהופיע בקוראן. לעומת זאת, חוקי המערכת המשפטית מפורטים ביותר ומבטאים מאמץ אינטלקטואלי ניכר להתאים עצמם למציאות שבה הולכת האימפריה ומתרחבת, ומאוחר יותר למציאות של היערכות בלתי פוסקת לקרב. באותה עת חוקים אלה מבקשים להיות נאמנים למה שהמשפטנים – שנחשבו לקבוצה החשובה ביותר בקרב חכמי הדת – החשיבו ככוונתו האמיתית של מוחמד.

את משמעותו רבת העוצמה של הקונסטרוקט המשפטי וזה ניתן להציג תחת ראשי-הפרקים הבאים:

א. המלחמה היא מצווה דתית מרכזית, אך בבחינת מצווה קיבוצית ולא מצווה אישית. כלומר, בעוד הקוראן ממליץ בחום בפני המאמין (במידה שהוא זכר, בוגר וכשיר גופנית) לקחת חלק במלחמת האמונה, די לה לקהילה בכללותה אם רק חלק מדבריה יהיה עסוק במאבק בכופרים (ראו קוראן, פרק 8 פסוק 39).

ב. המלחמה היא במהותה מעשה תוקפנות ופעולה של השגת הגמוניה והיא מוצדקת באסלאם במונחי העליונות המונחת ביסודו ובצורך להפיץ את שלטונו של האסלאם על פני תבל כולה: אלה הנהרגים במלחמה כזו הם קדושים מעונים (שוהדא, וביחיד:שהיד) הזכאים לפיצוי מידי שמים ועל כן מובטחת להם זכות כניסה לגן העדן. אך יש לתת את הדעת על כך ש"שלטונו" אין פירושו אילוץ תושבי טריטוריות כבושות לקבל עליהם את האסלאם אלא "שליטה" זו מוגדרת כהפיכת חוק האסלאם לריבוני ובלעדי בטריטוריות אלה. כפי שנראה בהמשך, נחשבת פרשנו זו מספיקה כדי להשליט את מערכת המשפט ולתת יחס מועדף לאל שמקבלים עליהם את האסלאם, בעוד השאר (בתנאי שאינם עובדי אלילים) זכאים עדיין לשמר קורטוב מזכויותיהם הפרטיות והקהילתיות על בסיס רעיון הקוראן ש"אין כפייה בדת" (פרק 2, פסוק 256).

ג. הג'יהאד במובן זה יתמיד "על פי דרכו של אללה עד יום הדין", כלומר, על פי האסלאם פירוש הדבר שכל עוד ההיסטוריה ה"נורמלית" ממשיכה (כלומר ההיסטוריה הלא משיחית), לא יחול שינוי בניסיון האסלאם לשלוט על פני כדור הארץ כולו.

ד. היות שההתנגדות שתקום לג'יהאד תהווה תמיד גורם משמעותי, חלק ניכר של המאמץ יוקדש ויתועל, מטבע הדברים למלחמת מגן, כדי להדוף מעשי תוקפנות המכוונים נגד חיי המוסלמים ורכושם (ובמקרה זה מדובר במצווה אישית), כדי למנוע כפייה ורדיפה של מוסלמים מחוץ לארצות האסלאם, או כדי לנקום על הפרת הבטחה של האויב (הצדקה לכך בכתבי הקודש ניתן למצוא בקוראן, פרק 2, פסוק 190; בפרק 4, פסוק 75; ובפרק 9, פסוק 12).

ה. העולם נחלק לכן, בין בית האסלאם (דאר אל-אסלאם) – אותו איזור שבו חוק הארץ הוא משפט האסלאם – לבין בית המלחמה (דאר אל-חרב); חלוקה שמשתמע ממנה כמובן כי מצב היחסים הנורמאלי שמתקיים בין השניים הוא מצב של עוינות מזוינת. אך הדוקטרינה של הג'יהאד מתאפיינת כתמיד בריאליזם והיא מכירה באפשרות שמאזן הכוחות עשוי לעתים לנטות לרעת המוסלמים, מה שהופך יחסי שלום למוצא רצוי שניתן לפנות אליו. אך בריתות שלום יש לעשות רק בתנאי שמשך הזמן שלהן יהיה מוגבל – שביתות נשק עדיפות משלום למרות שניתן להאריכן במידת הצורך (המגבלה העליונה על משך הסכם כזה היא עשר שנים, עשרה חודשים ועשרה ימים, כפי שמעידים כתבי הקודש על הסכם חודיבייה של מוחמד עם מכה הפגאנית. מגבלה עליונה זו כובדה בדרך כלל, לפחות כפורמליות משפטית, עד המאה השמונה עשרה).

הפרדוקס של הג'יהאד טמון בכך שדוקטרינה זו הופיעה בצורה כתובה ומוגדרת רק במאה השלישית לקיומו (היא המאה התשיעית לספירה), כלומר בשלב שבו המטרה ההתקפית המרחפת באופן כה בולט מעל דוקטרינה זו כבר חלפה לה. האסלאם כבר נתקל במכשולים פיסיים (הרי הפירנאים, הרי הטאורוס, מדבר סהרה, הנהרות סירדריה ואמורדריה) ובעיקר צריך היה להתמודד עם כוחות נגד פוליטיים-צבאיים שלעומתם לא הצליח להשיג פריצת דרך בעלת משמעות. הח'ליפות העבאסית והמדינות שבאו במקומה נכנסו לפיכך לתקופה ממושכת של מלחמות התשה בגבולותיהן (מן המאה התשיעית ועד המאה האחת עשרה). מאז תחילתה של המתקפה הנוצרית בספרד (הרקונקוויסטה), הכיבוש הנורמני של האי סיציליה ומעל הכול, מסעות הצלב ופלישת המונגולים, הכריזו המוסלמים מלחמה בעיקר לצורכי הגנה (בין המאות האחת-עשרה והארבע-עשרה). למרות זאת הרעיון של הג'יהאד כמלחמת מצווה התקפית לא נפגע בשום אופן במנטאליות המוסלמית. עניין זה מסביר כיצד יכלו העות'מאניים להחיות בקלות כזו את האתוס ההתקפי ולהרחיב את גבולותיו של בית האסלאם במאות הארבע-עשרה עד השבע-עשרה.

גם תחילת שנות ירידתה של הממלכה העות'מאנית (במאה השמונה-עשרה) ופלישת הקולוניאליזם האירופי – בעקבות מסעו של נפוליון במצרים, לא גרמו לרעיון ההתקפי המונח ביסוד הג'יהאד לשקוע באורח משמעותי, ניתן למוד זאת גם מכך שהמחשבה האסלאמית המודרנית לא הביאה שום שינוי ברעיון הג'יהאד למרות ההתלהבות (והעמדה האפולוגטית) לנוכח אידיאלים מערביים כמו האידיאל של השלום. יש רק כת אסלאמית מודרנית אחת, כת האחמדייה (שנוסדה בהודו בשנת 1870 לערך) אשר נוקטת עמדה מפורשת נגד שימוש בכוח למטרות התקפה ומסייגת את השימוש בכוח רק לצורכי הגנה על פרטים ורכוש מוסלמיים. הוגים מודרניים אחרים נותנים עדיפות לשימוש המגננתי בכוח – מה שאכן תואם את המצב דה-פקטו – אך אינם מתכחשים לגמרי לממד ההתקפי. הסיבה לכך ברורה: מדובר כאן בבירור ב"מיתוס יסוד" מהותי הקושר לציוויליזציה האסלאמית; השליטה על ארצות האסלאם של ימינו (לפחות באותו חבל ארץ מרכזי ועצום המשתרע ממרוקו ועד אפגניסטן) מקורה בכיבושים במאות השביעית והשמינית, כיבושים שתמיד הועלו על נס הן באידיאולוגיה והן בזיכרון הקולקטיבי, כמוכיחים את עליונות המוסרית והאינטלקטואלית של האסלאם.

למעשה, מושג מלחמת הקודש להשגת הגמוניה היה חיוני באותה מידה גם כדי שניתן יהיה להאציל תמיכה אידיאולוגית על מבנה משפטי וחברתי שלם. מבנה שכל כוונתו להעניק למוסלמים בלבד מעמד של נתינים מלאים בעוד תושבים לא מוסלמים בארצות האסלאם נדחקים למעמד משני. הלא מוסלמים נהנו, בזכות חוק ציבורי, מזכויות שלא נשמע כמותם באירופה הנוצרית בימי הביניים, הזכות לביטחון אישי ביחס לחיים עצמם, לגוף ולרכוש, הזכות למידה של אוטונומיה משפטית ולחופש בביצוע כל מצווה דתית (מלבד זו של גיור). אולם, היות שמעמדם היה של"בני חסות" והיות שעל פי החוק הייתה חסומה בפני אנשים אלה האפשרות להשתתף בג'יהאד, חלו עליהם מגבלות מסוימות: אסור היה להם לשרת בצבא (ובכך נסגר בפניהם ערוץ חשוב לניידות חברתית), הם היו מנועים מלשרת בדרגי הביניים ובדרגים הגבוהים של המנהל האזרחי, היה עליהם לשלם מס מיוחד כפיצוי על כך שלא נטלו חלק בג'יהאד, הפרקטיקה הדתית שלהם צריכה הייתה להתקיים כמעט רק בתחום הפרט ולא במקום ציבורי, כדי שדתם לא תיחשב התרסה כנגד השליטה האסלאמית על רשות הרבים, וכן הוטלו עליהם מגבלות לבוש והגבלות אחרות.

במידה שניתן לזהות אתגר ממשי כלשהו שהוצב כנגד שליטתו של הג'יהאד בתרבות האסלאמית, הרי הוא צמח במאה העשירית לערך מתוך תנועה מוסלמית מיסטית-דתית בשם הצופיות. תנועה זו השתדלה לדומם את ההתבוננות פנימה. להרגיש את טיהור הנפש באמצעות בחינה פנימית והתמסרות לפרקטיקה פולחנית, וכן לתת עדיפות לאותם צווי דת הקשורים ליחסים בין-אישיים (ולאו דווקא ליחסים פוליטיים ולצורות אחרות של פעולה קולקטיבית ממושטרת). הצופים כינו רעיון זה בשם "הג'יהאד הגדול", כדי להבחינו מ"הג'יהאד הקטן" הקשור למלחמה. רצה המקרה והתנועה הצופית התפשטה בזמן שבו התנהלה המלחמה בפועל בלאו הכי ברמת עוינות נמוכה, וזאת בגלל מצב של קיפאון צבאי דה-פקטו (ששרר בעיקר בין הח'ליפות לבין האימפריה הביזנטית). אך עם הופעת הצלבנים, נכפתה מלחמת מגן אינטנסיבית על ארצות האסלאם ואף הצופים הצטרפו למאבק, ולעיתים (בימי צלאח אל-דין) אף בהתלהבות גדולה מזו של מוסלמים אחרים, עד כמה שעשויה הייתה להתקיים סתירה אידיאולוגית ברמה התיאורטית, זו נמוגה בתקופות שבהם התנהלה מלחמה כנגד הצלבנים והמונגולים. יש לציין שמבחינתה של התודעה הקולקטיבית של מיסטיקנים אלה, פעולה של טיהור עצמי צריכה הייתה להתקיים לפני השתתפות בג'יהאד, למרות שהג'יהאד עצמו תגבר גם הוא את התחושה של התעלות מוסרית.

בעוד הפונקציות המהותיות של הג'יהאד כמיתוס פוליטי פועלות, כפי שראינו, כ"מיתוס יסוד" לתמיכה באתנו-צנטריות, לג'יהאד יש גם היבט עתידי, כלומר היבט של מיתוס אסכטולוגי הקשור לתפיסה של סיום פרספקטיבת הזמן ה"נורמלי", כפי שזו מוכרת לנו, ותחילתו של העידן המשיחי. היבט זה של הג'יהאד היה קשור בתקופות מוקדמות לאפשרות הרחוקה של התפשטות האסלאם, בהנהגת המשיח (מהדי), על פני כדור הארץ כולו. החל במאה האחת-עשרה החל מיתוס זה לשמש כמודל לשם מתן הסבר למצב שהוא ההפך הגמור של מצב התפשטות מעין זה – מצב של נסיגה ותבוסה. באסלאם, כמו גם ביהדות, לפני בואו של המשיח אמורה לבוא תקופה של שקיעה, אפילו של אסונות, אשר אכן מבשרים את התקרבותו של העידן המשיחי ואת בואה של "ממלכת הצדק" (אשר אחד ממאפייניה הוא חוק האסלאם – שריעה – שישלוט בעולם). אם עזרה משמים קרבה ובאה יש למוסלמים סיבה טובה דווקא בזמן תבוסה, לאמץ לבבותיהם ולהכפיל את מאמציהם. בזמן המפלות הראשונות נגד הצלבנים, כמו גם בזמן המפלה שנחלו המוסלמים בסוף המאה התשע- עשרה נגד הפולשים הקולניאלים באלג'יריה וסודאן, הממד האסכטולוגי של הג'יהאד, שלו הטיפו לעתים קרובות הקדושים המקומיים של הצופיות, היה גורם מניע רב עוצמה, שעורר את הלהט והנכונות להקרבה.

לחלקים נוספים של הפרק:

ג'יהאד: מיתוס והיסטוריה: מקורות
ג'יהאד: מיתוס והיסטוריה: החוק והמלחמה (פריט זה)
ג'יהאד: מיתוס והיסטוריה: מוטיבציה וזיכרון קלקטיבי
ג'יהאד: מיתוס והיסטוריה: דבקות גמישות ומבנה חברתי
ג'יהאד: מיתוס והיסטוריה: הפנייה פנימה


ביבליוגרפיה:
כותר: ג'יהאד: מיתוס והיסטוריה: החוק והמלחמה
שם ספר: התנגשות בתוך האסלאם
מחבר: סיון, עמנואל
תאריך: 2005
הוצאה לאור : עם עובד
בעלי זכויות: עם עובד
| גרסת הדפסה | העתק קטע למסמך עריכה | הצג פריטים דומים |

אטלס תולדוט | לקסיקון תולדוט

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית